<h1>שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף ה.</h2>
אי הכי בעל נמי. נ"ב גי'. נראה דלא קאי האי פירכא אמאי דשני שלא תחלוק בשליחות, דבעל לאו שליח הוא. ועוד דבלאו הכי פריך שפיר. אבל קצת תימה שהמתין עד כאן, ועוד שחוזר ומקשה ליה בסוף. גיליון תוספות.
<h2>דף כו:</h2>
ומעגן ומותיב לה, אין זה לשון עגונה כל זה ומי כפי' הקונטרס. וי"ל כהן אע"פ שלא נחתם אסורה לה[נשא] והוא ריח הגט שאסורה ג"כ לאחרים לר"מ. אי נמי י"ל היא סבורה שבכעס [כתב] הואיל ומצא גט מזומן... ותמתין עליו כל ימיה. שנץ.
וליתא מדרב נחמן וכו'. תימה היכי מוכח מדרב נחמן דליתא לדרב פפי, משום דאיכא תנא דהיינו ר' מאיר דלא חייש לשיקרא, הא רב פפי גופיה מודה דאיכא תנאי דפליגי בהא. דר"א מתיר בשטרות לכתוב אפילו תורף, ולא חייש לשיקרא, ורבנן דלא מכשרי לכתוב תורף ורבי יהודה דפסיל אפילו טופס חייש לשיקרא והוא סבר כמותם. ותירץ הר"ר אלחנן דמוכיח שפיר מדר"נ. דאי לאו דר"נ הוה אמינא נהי דאינו פוסל היכא דלא נכת(ו)ב לשמה, מיהו פוסל היכא דמיחזי כשיקרא. קא משמע לן שמועיל דאפילו מיחזי כשיקרא לא חייש ליה רבי מאיר. ומנלן לר"נ הא, ע"כ סובר דליכא תנא דחייש למיחזי כשיקרא. וטעמא דר"י ורבנן דמתניתין משום גזרה כדמפרש לעיל. ואם כן מוכיח שפיר דליתא לדרב פפי, אבל מדרב אין מוכיח שפיר בפשיטות. תוספות שנץ.
<h2>דף כז:</h2>
שלא שהה אדם שם. שאפילו עבר, כיון שלא שהה וממשמש בכיסו ולא פתח את שקו לא נפל לו שם כלום. דהכי אורחיה דמלתא להפיל חפציו, בשעת פתיחת השק. תוספות שנץ.
<h2>דף כח:</h2>
תוד"ה אבל חטאת לא ליעול חולין לעזרה וא"ת וכו' אין להביא חולין לעזרה מספק. ונ"ב גיליון, ולי נראה דבאה על הספק בכה"ג איצטריך למימר בחזקת שהוא קיים. ונ"מ שתהא הקרבן נאכל. דבבאה על הספק שנינו [נזיר כ"ט ע"א] מביא קרבן ואינו נאכל. אבל הכא מקריבין בחזקת שהוא קיים ותהא נאכלת והא דאמרינן אבל חטאת מספיקא לא ניעול, אליבא דמשני בקרבן נשים, ובחטאת העוף אימא מספיקא לא ניכול. ס"א ליכול. תוספות שנץ.
תוד"ה וקתני כו' לא מהימן. זמנין דאינו יוצא למות ואפי' הכי קאמר יוצא למות. תוספות שנץ.
<h2>דף כט.</h2>
תוד"ה רשב"ג וכו' דאין הבעל מקפיד. כגון שגילה בדעתו אם יעשה שליח אחר דאינו חושש. אי נמי מדרבנן בעלמא קאמר הכא. תוספות שנץ.
ומילי לא ממסרן לשליח. אע"ג דפליגי לקמן [ע"א ע"ב] ר"מ ור' יוסי במילי אי ממסרן לשליח, הני מילי כשעשאן בבית דין כגון שאמר לשלשה. אבל היכא דאמר לשנים כו"ע לא ממסרו לשליח. לשון תוספות שנץ.
<h2>דף כט:</h2>
תוד"ה רבי יוחנן פוסל בו וכל שכן בשלוחו. ולפירוש ריב"א יש לפרש היכא דנפקא לאפיה והגיעה בשליח ראשון ולא שני, כולי עלמא לא פליגי דהוי גט, אע"ג דמילתא דפשיטא היא קאמר לה, משום דבעי לאחזוקי פלוגתייהו, כלומר, בהא דוקא לא פליגי, אבל בשליח ולא שינה פליגי. והוא דוחק. כי פליגי הוא או שלוחו ולא שינה. ולרי"בא [מיירי באמר לו] טול מינה חפץ אתה ולא אחר ואז תתן לה הגט, שלא עשאו שליח בענין אחר ע"כ.
וזה לשון תוספות שנץ, שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים. תימה מאי איצטריך למימר, השתא במדינת הים עביד בארץ ישראל מיבעיא. ונראה דמשום סיפא דקתני ואם מת ראשון בטלו כולן, דבמדינת הים אפילו מת ראשון אין בכך כלום, דמשאמר בפני בית דין בפני נכתב ובפני נחתם, מיד סילק את עצמו. ושני שמינוהו בית דין יהיה במקומו ויאמר בפני בית דין [שליח ב"ד אני]. ואם לא הגיע גם הוא לאשה, עושים בית דין שליח שלישי. ושני כבר נסתלק משאמר שליח בית דין אני. ריב"א. תוספות שנ"ץ.
<h2>דף ל.</h2>
כי משוי ב"ד בפניו וכו' פירש"י בפני שליח ראשון. וקשיא לי הא רבא גופיה קאמר לעיל מסור מילך קמן. וי"ל דבפניו לאו דווקא, אלא מדעתו. כמו [נדרים ס"ה ע"א] הנשבע לחבירו אין מתירין אלא בפניו. וההיא דלעיל מדעתו היה. וי"מ דההיא דלעיל דשלוחו סתם הוא ואינו צריך, ונראה דמפרש כפשוטו של.0...
בחזקת שהן קיימין. אע"ג דתני לעיל [כ"ח ע"א] טובא (בבז"ו) דלעולם הן בחזקת שהן קיימין, מכל מקום איצטריך הא נמי, דהוה אמינא דהתם ודאי אי אפשר, גט א"א תרומה נמי זמנין א"א כדאמרינן לעיל. אבל הכא דאפשר לסמוך על היורשים ואפשר בתקנה הוה אמינא דלא מחזקינן בחזקת קיימין, קא משמע לן. תוספות שנץ.
תוד"ה כיחידאה לא מוקמינן וכו', אפילו כרבנן. ודלא כהילכתא, מאליבא דיחידאה וכהלכתא. תוספות שנץ.
ואין שביעית משמטתו. ואם לא הפריש אלא אחר שביעית אעפ"כ אין שביעית משמטת חוב של כהן וגובה חלקו בחובו (כל דידיה).
<h2>דף לא:</h2>
ורוח צפונית וכו'. והא דאמרינן [יבמות ע"ב ע"א] כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה רוח צפונית, היינו לבדה. ורש"י פירש בפרק הערל [שם], ביום לא נשבה כל אותם ארבעים שנה. עיין בתוספות יבמות דף עב. תוספות שנץ.
<h2>דף לד:</h2>
תוד"ה מאי איריא אלמנה וכו' לכך נקט רישא נמי באלמנה. וה"ר שלמה מדריויש מפרש דאלמנה איצטריכא ליה, ולא מצי למינקט השתא אין נפרעין מנכסי וכו' ונמנעו מלהשביע את האלמנה. דהוה אמינא משום חינא נמנעו מלהשביע. תוספות אחרים.
<h2>דף לה.</h2>
גמרא אבל משביעין אותה חוץ לב"ד. וא"ת א"כ למה תיקן ר"ג שתהא נודרת, לישתבעה חוץ לבית דין. וי"ל דחיישינן דילמא אתי למעבד הכי בבעל חוב ושאר הנשבעין ובמודה מקצת ועד אחד.
<h2>דף לו:</h2>
ואוהביו כצאת השמש וגו'. שהשמש היה עלוב מן הירח נקטינן להאי קרא גבי עלוב, שהירח אמר אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ובשם הר"מ מרוטנבורג ואוהביו כצאת השמש נפקא לנו, משום דכתיב על השמח ביסורין וידום אהרן [ויקרא י'], וכתיב נמי באיכה [ג'] ישב בדד וידום, וכתיב התם [יהושע י'] וידום השמש והירח עמד.
<h2>דף לט.</h2>
אי הכי אדמפלגי בשערו ליפלגי בגופו. אא"ב דפליגי אי קדיש אי לא קדיש ניחא דקתני שערו לרבותא דאפילו שערו קדיש. אבל השתא דס"ל דחשיב מטלטלי לישמעינן רבותא טפי דאפילו גופו חשיב מטלטלי הרא"ש, וקשה דילמא [איידי] דתנא קמא נקט שערו. אלא י"ל ה"ק דבין כ"ע דעבדא כמקרקעי ושערו העומד ליגזז כגזוז דמי, ואפילו הכי ס"ל אין מועלין. ורשב"ג סבר דקדיש ומועלין דווקא בשערו אמרי' כגזוז דמי. והכי נמי אמרינן [חולין ע"ג ע"א] כל ידות הכלים שעתיד לקוצץ מטביל עד מקום המדה. דכיון דעומד לקצץ כקצוץ דמי, ולית בהא משום חציצה. ותימה אם כן צפרניים העומדים לקצץ לא ליהוי חציצה, דתינח שיער דכמה דקאי אשבוחי משבח, אבל צפרניים לא. יב"מ. תוספות שנץ.
קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. והכי קיימא לן דקטן אין לו זכייה מדאורייתא אבל מדרבנן אית ליה זכייה. ותימה הא קטנה מתגרשת מדאורייתא אלמא אית לה זכייה מן התורה. וי"ל דעת אחרת מקנה אותה שאני [כמו שאמרו] בפ"ק דב"מ [י"א ע"ב] ועיין שם. רבינו שמחה. תוספות שנץ.
תוד"ה הלכה כאבא שאול וכו', לגבי רבי יוחנן, וכל שכן כי פליג בהדי רב ושמואל דהלכתא כותיה. תוספות שנץ.
<h2>דף לט:</h2>
[עבד שנשא]. ואילו גבי עבד אמרינן לקמן בפרק המגרש [פ"ה ע"ב] אמר לעבד אין לי עסק בך הרי זה שיחררו. וה"ה גילוי דעת דשפיר דמי כמו רב שמניח את עבדו לישא את בת חורין או מניחו להניח תפלין בפניו. תוספות שנץ.
<h2>דף מ.</h2>
ה"נ כשרבו השיאו אשה. מיהו לפי המסקנא דשנינן דאמר לה (באי) [צאי] והתקדשי לי בו לא צריכה לשנויי כשרבו השיאו אשה, אלא אפילו נשא הוא בעצמו. תוספות שנץ.
הניח תפלין לפני רבו. תימה דאמרינן בירושלמי בפ"ב דסוכה [ה"ב] דטבי עבדו של ר"ג היה מניח תפלין ולא מיחו בו חכמים ולא יצא לחירות. ודוחק לומר כי הירושלמי הדר ביה. ומיהו לפי המסקנא ניחא דקאמר כשרבו הניח לו תפלין, אבל ר"ג לא הניח תפלין לטבי עבדו אלא הוא מעצמו הניח תפלין. תוספות שנץ.
צריך ואין לו תקנה. אין להקשות מי שאמר פלונית... דבין ריב"ל ובין ר"י מודו דיש לו תקנה בשטר, די"ל דת"ק אומר הכי אם היה יכול להיות שיש לו תקנה אין לו תקנה אלא בשטר. כדאמרן [קידושין כ' ע"ב] דכל עבד קונה את עצמו בין בכסף ובין בשטר והא פקע ליה [שעבודיה] תוספות שנץ.
<h2>דף מא.</h2>
תתרגם שמעתיה וכו'. דאבוה דשמואל לא פליג בהא, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. תוספות שנץ.
ד"ה לישא שפחה א"א וכו' דלא תפסי בהו קידושין. נכתב בצדו גיליון. דיצירתו בעבירה גדולה וכבר בא לכלל לא יהיה קדש. ולהכי תפסי בהו קידושין שבאיסור ומותר בשפחה, אבל נתין אע"פ שאסור לבא בקהל... קדוש ועומד, דלא בא מעבירה גדולה כממזר. תוספות שנץ.
תוספות הרא"ש סוד"ה תיקנתם ותוספות שנץ מוסיפין עוד, וא"ת אם כן אמאי לא מפרש בהדיא במאי תקנה כי היכי דמפרש בעבד. וי"ל מ"ש לישא שפחה אינו יכול, דהיינו קלקלת האדון. מיהו קשה מה תקנו את רבו במה שכותב שטר על חצי דמיו. דאי מתניתין איירי בתקנת העבד ותקנת האדון הוה ליה למיתני נמי תקנת האדון. וי"ל דמעיקרא הוה מתמה לא תקנתם לא את עצמו ולא את רבו. מיהו הואיל ועבדינן סוף [סוף] תקנה לעבד לא קפדינן אתקנת אדון. עד כאן תוספות שנץ.
תקנתם את רבו. פירוש שהוא אינו חרות מן העבודות [של רבו] כי חצי עבדו עובד כבתחילה. וא"ת אמאי קרי ליה תקנה. וי"ל תקנה שפירתא עבדו ליה שאינו צריך לחלק מלאכתו בכל יום ויום ובכל שעה ושעה. וא"ת והלא מפסיד הולדות. ואין לפרש תקנה פורתא דאם כן אמאי קאמר ואת עצמו לא תקנתם הא עבדו ליה תקנה ומיהו י"מ תקנתם, בתמיה. תוספות שנץ.
<h2>דף מא:</h2>
לא תוהו בראה. וא"ת אמאי מייתי קרא דדברי [קבלה] ולא מייתי קרא דפרו ורבו. דמיניה ילפינן לקמן ובפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"ב] מצות פריה ורביה. וכה"ג אמרינן בסנהדרין [נ"ט ע"ב] שפריה ורביה לבני נח נאמרה ליקם לה מאתם פרו ורבו. ותירץ ריב"ם דמאתם פרו ורבו לא הייתי אומר דצד עבדות חייב. דהא מוכבשה ממעטינן דאיש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. ועבד ילפינן לה לה מאשה. וכי היכי דאשה לא [מחייבא הכי נמי] עבד. להכי נקט קרא דלא תוהו בראה דמשמע דאפילו עבד חייב. ולא (והיה) [נהירא] אדרבא אמרינן בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"א עיי"ש] דליכא שבת בעבד. ועוד אי עבד מחויב בלא תוהו. ואם כן אשה נמי תתחייב. ואם כן חציה שפחה וחציה בת חורין יכופו את רבה שיעשה אותה בת חורין. וי"מ דמשום הכי מייתי קרא דלא תוהו בראה, דמהתם ילפינן קיום פריה ורביה. דאי מפרו ורבו הייתי [אומר] ברכה בעלמא כמו ורדו בדגת הים. אבל השתא דכתיב לא תוהו בראה דמהתם ילפינן דלכך נברא העולם מהתם שמעינן [מצות] פריה ורביה. והכי דייקינן ביבמות [ס"ה ע"א] מדלא בירך הקב"ה בפריה ורביה כי אם האיש ולא האשה דלא נצטוה אפריה ורביה. ועיקר הציווי נפקא מלא תוהו, ומגלה לן אפרו ורבו דלמצוה נאמר. והשתא נמי [לא] שייך להקשות ליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש. דעיקר מצות פריה ורביה לאו מפרו ורבו ילפינן. ואין לומר ליתי עשה דלא תוהו בראה. דלאו עשה הוא. אך יש להקשות מ"ש פרו ורבו ברכה בעלמא הוא. תינח דבראשית אלא דנח מאי איכא למימר. דהתם כתיב תרי זימני פרו ורבו חד לברכה וחד לציווי. כדפירש רש"י בפירוש החומש. והתם נמי קאי אאשה כמו אאיש. ודוק. יצחק בן מאיר.
תוס' ד"ה מה לאשה וכו' מילי טובא וכו', דהא מהכא נפקא לן דחופשה הוא שטר אלא להך מילתא הוא דקא פריך משום היקשא. תוספות שנץ. ונכתב עוד בגיליון, דכך היא שיטת התלמוד מהכא לא תפשוט, וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה. תוספות שנץ.
רש"י ד"ה רב אשי אמר וכו' איהו אמרה. ומה שכתב ולא גרסינן ונסיב לה אליבא דתנאי. ונכתב בצדו, ברש"י כתב יד אינו.
<h2>דף מב.</h2>
פרושי קא מפרש אף עצמן וכו'. תימה אם כן [לא] קנו לא קנו תרי זימני למה לי כדפריך בריש בבא מציעא [ב' ע"א] זה [ו]זה למה לי. תוספות שנץ ע"כ.
<h2>דף מב:</h2>
חצי כופר ליורשיו. ואע"ג דאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק מ' ע"א] כופר אמר רחמנא ולא חצי כופר, שאני הכא הואיל והוא חצי עבד נקרא כופר שלם. תוספות שנץ.
הפיל את שינו וכו', אע"ג דכולם עשה כאחת. וטעמא כדמפרש בבבא קמא [ע"ד ע"ב] לחפשי ישלחנו תחת שינו ולא תחת שינו ועינו. ואע"ג דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ב ע"ב] כשעמד בדין, משמע הא לא עמד בדין לא הוי ממון. איכא למימר דהכא גזירת הכתוב היא, כדמפרש בבבא קמא. [אבל] קשה אההיא דכתובות מפרק המניח [ב"ק ל"ג ע"א] גבי פלוגתא דרבי עקיבא ורבי ישמעאל, דאמרינן אליבא דרבי עקיבא דהוחלט השור וחשיב כדידיה אפילו קודם העמדה בדין. ובכתובות משמע דווקא כשעמד בדין. ובירושלמי [גיטין פ"ד ה"ד] משמע (דווקא) [דב]עשה כולם כאחת אינו משלם לו כלום אלא יוצא לחירות, דאמרינן התם סימא את שתי עיניו כאחת אינו משלם לו כלום אלא יוצא לחירות. זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן דמים לשניה. יצחק בן מאיר.
השתא חבלי ביה אחריני וכו'. תימה דחבלי ביה אחריני אמאי חייב לשלם לרבו, הואיל ומעשה ידיו אינן שלו מה הפסידו לרבו. ועוד הא לא איבעיא לן אלא אקנס וטעמא משום דאדון קרינן ביה, אבל חבלה למה יש ליתן לרבו ומעשה ידיו אינן שלו הא לא הפסיד כלום. וא"ת חבלי ביה אחריני, שיגח אותו שור של אחר שהרגו. לישנא דחבלי לא משמע הכי. ועוד דענין חביל ביה [רביה] לא הוו [כמו חבלי ביה] אחריני יהבי ליה. ונראה לרבי חבלי ביה אחריני יהבי ליה, דווקא צערא אבל טפי לא. דצער לא שייך למעשה ידיו. וכן משמע בפ"ק [לעיל י"ב ע"ב] דאמרינן ת"ש דאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו וכו' מהו דתימא צערא דידיה הוא קמ"ל. מיהו קשה מאי פריך מדמי עינו [דמשמע] דאחרינא יהיבי דמי עינו, דהא אחריני לא יהבי ליה לרבו דמי עינו. יצחק בן מאיר.
<h2>דף מג.</h2>
הא קאי שור, כמה שוורים יש בעולם העומדים לנגח והיינו כמו המוכר דקל לפירותיו ושפחה לעובריה דדברי הכל דקנה את הדקל וולדות השפחה כשיבואו לעולם אע"ג דהשתא אינם בעולם. הואיל והם ראויים לבא לעולם ואותו מוכר יש לו הפירות וקנה. דע"כ לא פליגי אלא במוכר פירות עצמן. אבל במוכר דקל לפירותיו [כולהו] מודו. והאי [לאו] קנסא זבין ליה אלא עבדא לקנסא. או דילמא לא דמי דקל לפירות [ול]שפחה לעובריה. דהתם מההוא גופא נפיק פירא אבל הכא [לא] מהעבד גופיה עביד קנסא אלא מגרמא דידיה. תוספות שנץ.
כשעשאו טרפה ומאי יורשיו נפשיה. הקשה ריב"א אמאי לא משני כגון שעשאו טרפה ואחר שיבריא נשא אשה והוליד, דרפיא בידי אי זכר טריפה מזריע או לא. ונראה דמשום הכי לא מצי משני הכי משום דקתני המית וכו' וחצי כופר ליורשיו דמשמע משעת הכאה יש לו יורשים.
ועוד (דב)כופר הוא ואמר ר"ש בן לקיש. בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק מ"ב ע"ב] אמילתיה דרבי עקיבא דאמר התם והמית איש או אשה אר"ע וכי מה בא זה ללמדנו וכו' אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו וכו', ואע"ג דאית ליה לר"ע הבעל יורש את אשתו כדמפרש התם, הכא מודה דליורשיה, כדמשני ר"ל התם לא אמר ר"ע אלא בכופר שאין כופר אלא לאחר מיתה והוי ליה ראוי ואין הבעל יורש בראוי כבמוחזק. ונפקא ליה מדכתיב והשור יסקל וסמיך ליה ואם כופר יושת עליו שאין השור יסקל אא"כ המית כמו שאין [הרוצח] מת אא"כ מת ההרוג, דכמיתת הבעלים מיתת השור. וה"ה דאין קנס אלא משמת, דאיתקש נמי לסקילת השור. והא דאיירי רשב"ל בכופר משום דאיירי ביה ר"ע, וה"ה לקנס דאינו אלא לאחר מיתת העבדים. תוספות ריב"א.
כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה. וה"נ אמרינן (בריש) פרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ח ע"ב] אם יקום (איש) והתהלך בחוץ מת"ל, מלמד שחובשין אותו ואם ימות יהרג. וקשה דאמרינן בשלהי יבמות [ק"כ ע"ב] שחט בו שנים או רוב שנים ועדיין לא מת הרי זה אינו גולה, חיישינן שמא בלבלתו הרוח וכו', גבי מיתה נמי אמאי לא חיישינן שמא בלבלתו הרוח. ויש לחלק בין מיתה לגלות. ולי יצחק בר מאיר נראה דדווקא גבי שחיטה איכא למיחש שמא בילבלתו הרוח ואויר רע הרגו כיון ששחיטתו מגולה ומפורעת, אבל גבי נגיחה, כיון (דליכא) דליתא המכה מגולה אין אויר רע מזיקתו. אבל קשה מההיא דכתובות פרק נערות [ל"ג ע"ב] דמסיק מתקיף רב מרי ממאי דבמזיד ונקה מקטלא, דילמא בשוגג ונקה מגלות, היכי מצי למימר דהאי קרא בגלות איירי, הא מיניה דרשינן חבישה בפרק אלו הן הנשרפין [שם] ואפילו לרבי נחמיה דלא יליף חבישה מ"מ הרי מוכח בהדיא דאם ימות שאין לנקות המכה. ועוד קשה דהכא משמע דאין חייב כופר [עד] לאחר מיתה, ואע"ג שעשאו טריפה שאנו יודעים בבירור שימות, מעתה אמאי איצטריך קרא היכא דאמדוהו למיתה וחיה, שהמכה פטור ממיתה, כדמפיק ליה בפרק אלו הן הנשרפין [שם], ופטור כל זמן שלא מת. [למה לא יליף מכופר] שהוא פטור אע"פ שאנו יודעים בבירור שימות.
כך חציה שפחה וחציה בת חורין. וה"ה חצי עבד קידש בת חורין שאינה מקודשת אע"ג דתרוייהו לא שייר בקניינן.
וכן רבה בר רב הונא הדר ביה ואוקי אמורא עליה ודרש כרב. וא"ת ומנ"מ מקידושיה. הא אפילו היא מקודשת לא יומתו עליה שאפילו אינה מקודשת באשם קיימא. וי"ל דנ"מ דאי מקודשת אית לה ליורשין, כדאמרינן לעיל ואס"ד קידושיו לאו קידושין יורשין מנא ליה. תוספות.
<h2>דף מג:</h2>
תוד"ה גמרו קידושי ראשון. היתה בת הקדש. כגון אם הקדיש חבירו חציה וכמאן דשייר בקדושתה דמי, לפיכך לא גמרי. תוספות שנץ.
נשקי, פירש בתשובת הגאונים כך היה מנהגם כשלוה על העבד מתחלה היו מניחים על לחייו או על פדחתו כמין שושנה או כמין אילן. כשעובר זמן הלואתו היו כותבין על לחייו או על פרסתו כמין שועל. זהו סימן שיצא מכלל הלואה ובא לכלל מכר. תוספות שנץ.
ועוד מצאתי בתוספות שנץ וזה לשונם, הא לגופא, פירש בקונטרס דגבי עבד קנסינן ליה שמאחר שמכרו לגופו אע"פ שעדיין אינו ברשות הגוי קנסינן ליה מעכשו (פימ') אם כן אפילו מכר לו הקרקע לגופא, הואיל ולא הגיע זמניה אפילו... לא שייך קנסא. ונראה הואיל ואנן חזינן כשמוכר העבד כשמוכר הגוף אע"ג דלא מטא זמניה חייב במצוות, ה"נ כשמוכר השדה אם הוה מיירי לגופא, אע"ג דלא מטא זמניה היה דין שיתחייב במעשרות. משום הכי צריך למימר גבי שדה לפירא, דפשיטא ליה לתלמודא שאין לחלק בין עבד לשדה. גי' ע"כ.
<h2>דף מד.</h2>
היה לו לפייס וכו'. פירוש לא היה לישראל להמתין עד שיבא אלא מעיקרא הוה ליה לפיוסי. אבל כשגבהו בחובו או שלקחו בסיקריקון לא הוה ליה למירמי אנפשיה. יצחק בן מאיר.
גר תושב הרי הוא כגוי. לפי שמעבירו על המצות. ואמרי לה כישראל לפי שיודע את ישראל וקונה אותו על דעת שלא להעבירו. ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני וכו', שחייב הוא להוציאו מן הגוים ולהרחיקו מהגוים ולהביאו לדת ישראל ולא לשקעו בין הגוים, לפי שדינו כישראל גמור. אבל עבד שהפיל א"ע ואינו יכול להוציאו לא יטול את דמיו, שהרי אונס הוא וחייב להצילו. ואם נוטל את דמיו הרי הוא כמעבירו לע"ז. גוי שאנס את ביתו, הרי הוא כמי שהפיל עצמו לגייסות. שהאדון אנוס, וביתו אינו חייב במצות. לכך נוטל. אבל עבד שנשבה שחייב במצוות לא יטול את דמיו. שלח להו רבי אמי, להנהו דבעו מיניה. יצחק בן מאיר.
והר"מ פירש קונסים אותו. מדנקט הכא מאה והכא עשרה, כלומר דתרוייהו לאו דווקא. דע"כ דינן שוה, וא"כ אמאי נקט הכא מאה והכא עשרה, אלא ע"כ ל"ד. אל(מ)א יש לקונסו לעולם עד שיקח מהגוי, יצחק בן מאיר. ע"כ גי'.
<h2>דף מד:</h2>
נקטינן טימא את הטהרות וכו'. ה"ה המדמע והמנסך, אלא קמא דכולהו נקט. והקשה ר"י אמאי לא פשיט מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א] הניח להן אביהן פרה או טלית וכל דבר המסויים צריכין להחזיר משום כבוד אביהם. הא לאו הכי קנסינן להו. ונראה לי דאכתי לא מצי למיפשט מהתם, דהא הוי איסורא דאורייתא, כי היכי דלא מצי למיפשט מהצורם אוזן בכור. יצחק בן מאיר.
מכרתי לפלוני אנטוכי. אע"ג דקנסינן ללוקח, כיון דמשמע לישנא דהלוקח קנאו להשתעבד בו בא"י [לא קנסינן ליה. וא"ת] והא קיימא לן דחמת שכתוב בגבולי א"י בפרשת אלה מסעי [במדבר ל"ח] היא אנטוכיא, כמו דאמרינן בפ"ק דיומא [י' ע"א עיי"ש] ובפ"ק דמגילה [ו' ע"א עיי"ש]. וי"ל דאנטוכיא אחריתי היא שבארץ יון שבנאה אנטיוכס וקראה על שמו. כדאמרינן במדרש, קראו בשמותם עלי אדמות [תהלים מ"ט], אנטיוכס אנטוכיא וכו'.
תיבעי למ"ד הדין עמה. תימה לפי הטעם שמסופק בהן כיון דמשתעבד ליה לפירא כדידיה דמי. יכול למיבעי אפילו בנכסי מלוג דהא משועבדין לו לפירות. וי"ל דדווקא בנכסי צאן ברזל מיבעיא ליה הואיל וברשותיה קאי, ומשעבד לפירות נמי, אבל נכסי מלוג פשיטא ליה הואיל ואינן ברשותו, אע"ג דמשעבדי ליה לפירא לאו כלום הוא. מיהו לישנא דתלמודא לא משמע הכי, דאמרינן כיון דמשתעבדי ליה לפירא. תוספות שנץ.
<h2>דף מה.</h2>
תוד"ה מידי דהוה אמקדש אחותו, כמו במקדש אחותו. נ"ב גי' דאטו כ"ע דינא גמירי ואיכא למימר אין אדם בקי בדבר הזה שלא תהא קנייתו קנייה ביובל. ועוד דהא רב קאמר מכורה וכו'. תוספות שנץ.
ולרב אין להקשות מאי שנא יובל ממקדש את אחותו, די"ל דבאחותו אדם יודע אבל גבי יובל עביד איניש דזבין ארעא ליומיה. אע"ג דגבי הכיר בה שאינה שלו אית ליה לרב בפ"ק דב"מ [ט"ו ע"ב] דמעות חוזרין, ולא אמרינן עביד איניש וכו', משום דהתם נגזל וטריף פתאום, אבל גבי יובל השדה משהי אצלו לבטח עד יום הכיפורים שיתקעו בשופר. יצחק בן מאיר.
מעות מתנה. נ"ב. והא דאמרינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב] הדמים מודיעים אין צמד מכור בלא בקר במאתים זוז. והתם ד"ה המעות חוזרין. ולא אמרי' מעות מתנה. דהתם ליכא למימר מתנה, שהרי הצמד קנה. ומיגו דלא הוי הצמד מתנה, אחריני נמי לא הוי מתנה. אבל לרבינו יצחק בן מאיר נראה דדוקא רבי יהודה דאמר הדמים מודיעים ס"ל מעות חוזרין אבל רבנן ס"ל מעות מתנה. וצריך עיון שם. והקשה רבינו יקר מהא דאמרינן פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ג ע"א] אר"נ האי מאן דאוזיף זוזי לחבריה ואשכח טופיינא, אי כדי שהדעת טועה צריך להחזיר, ואי לאו מיגזל גזיל ומבליע ליה בחשבון, לימא מעות מתנה או פקדון כדאמרינן הכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונראה לי דלא קשיא, דמסתמא כך אינו נותן אדם שום מתנה או פקדון עם שאר החוב שהיה מחוייב, לכך צריך לפרש התם מיגזל גזליה. יצחק בן מאיר.
נכתוב לך שטר אדמיה. והא דאמרינן בפרק שני דייני גזרות [כתובות ק"י ע"ב] זיל זבניה הכא. י"ל דהכא איירי שלא היה מוצא מי שהיה קונה אותו. ור"ת פירש דהתם אתיא כרבי אחי בר יאשיה דהלכתא כוותיה ונתן לו עצה למיזבניה או היה מפקיע אותו ממנו בלא דמים. אבל קשה [ל]רבינו תם אמאי לא אייתי הכא ראיה ממתניתין דכתובות [שם] דאין הכל מוציאין, וי"ל דאינו בהדיא אלא סתמא דתלמודא מפרש אליבא דרבי אחי, ומשום הכי מייתי מדברי רבי אחי גופיה. תוספות שנץ.
ת"ל לא תסגיר וגו'. תימה דהכא משמע אפילו שבעה עממין אם יחזרו בתשובה יקבלו אותם, וקרא דלא ישבו בארצך בשבעה עממין איירי כדמשמע לעיל מיניה. ובמסכת סוטה [ל"ה ע"ב] פליגי תנאי למאן דמיקל בקבלתם טפי אית ליה לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם יחזרו בתשובה יקבלום. ומשמע דוקא שבחוצה לארץ אבל לא כנענים שבארץ ישראל, מדקתני שבחוצה לארץ. והכא משמע דאפילו בארץ ישראל. מיהו התם בשמעתתא גופיה קשה בענין זה, דהא ר"ש אומר התם דע"ג סיד כתבוה וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, הא למדת שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם. וההוא קרא בז' עממין, כדמשמע לעיל מיניה. אלמא דהתם משמע כי הכא. וצריך לעיין שם שלא יקשה שמעתתא דהתם גופיה אהדדי. תוספות שנץ. גי' ע"כ.
לכשאקחך וכו'. אע"ג דלא שמעינן לר' דסבר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ מוקי ר"נ הכי דבע"א אי אפשר לפרש דברי רבי דאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו. תוספות שנץ.
ומאי שנא דשלח להו כרבי אחי. תימה מאי קושיא, משום דלשאר תנאים קשים לבד מרבין. וכר' לא סבירא ליה דרב חסדא סובר דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. תדע דלא חשיב רב חסדא בהאשה רבה [יבמות צ"ג ע"א] בהדי הנהו דסברי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וי"ל דלא בעי למפשט מהא, דרב חסדא סבר דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומשום הכי מדחי ליה משום דמשמע ליה קראי. תוספות שנץ.
דלוי בר דרגא וכו'. והא דאמרי' פרק נערה שנתפתתה [כתובות נ"ב ע"א] נשבית והיו מבקשין וכו' וי"ל דהכא אתיא כרשב"ג דפליג התם ואמר דאין פודין יותר על דמיהן מפני תיקון העולם. אבל תימה תפשוט הכא מהתם דטעמא משום דלא ליגרבו. דהתם ליכא טעמא משום דוחקא דציבורא, דהא בעלה פודה. וי"ל דמהתם ליכא למפשט, דאימא דה"פ אין פודין את השבויים וכו' היכא דהוה מצוה בעלמא, אבל היכא דהוי חובה פודין אותה יותר מדמיה. והיא משום דוחקא דציבורא. או דילמא ה"פ היכא דהוי חובה, כגון אשתו דמחוייב לפדותה אין פודין וכו' אינו משום דלא ליגרבו ונייתי טפי, להכי לא מצי למפשט מרשב"ג. תוספות שנץ.
קשיא ליה לרב עיליש. ותימה אמאי סבר רב עיליש הא דבחשן בידייהו דצדקניות הוו. אדרבה הא לא הוו חסידות דהא סומכות על הנס, וקיימא לן [שבת ל"ב ע"א] כל הסומך על הנס אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו. ויכולים לדחות ולומר דמתחילה לא סמכו על הנס, דהיו מנסין מעט מעט אם היו נסלדות ידיהן. אבל הא דסומך על הנס אין עושין לו נס היינו שמכניס עצמו בסכנה בבת אחת, דהיינו סמיכה על הנס. והשתא נמי לא תיקשי דרבי זירא דשגיר תנורא ובדיק [ב"מ פ"ה ע"א] דאבר אבר הכניס. אי נמי על ידי שם שהשביע אם לא יכול אש של גיהנם לשלוט, (שאם) [שגם] זה לא ישלוט בו. ואם לאו שישלוט גם זה ישלוט. אבל חנניה מישאל ועזריה לא סמכו על הנס אלא על קידוש השם מסרו נפשם. ולהכי עשו להן נס.
עדי גוברין, נ"ב גי' א.. שבאים, כמו [בראשית מ"ט כ"ז] בבקר יאכל עד. ריב"א.
אשכחוה וקטלוה. תימה למה לא המתין עליו, וכי כך עושין לבני לויה כדאמרינן בפר' קמא דחולין [ז' ע"א] גבי רבי פנחס בן יאיר. וי"ל דהתם ישראל, אבל הכא גוי הוה, אי נמי בורח שאני. תוספות שנץ.
<h2>דף מה:</h2>
אמרי לה יגנז, נ"ב גי', תימא להאי תנא נימא נמצא ביד מין ישרף, הואיל ונמצא ביד גוי יגנז. וי"ל דלעולם אם מין הוא חומרא דס"ת [הוא] פירוש שלא לשורפו. וא"ת והא הך הוי קולא דנמצא ביד גוי יגנז דפסלינן שלא לקרות בו. וי"ל דאדרבה האי הוי חומרא דאין קורין בו דלא מכשירין ליה. אבל בנמצא ביד מין אי הויין אמרינן לשורפו הוי קולא. יצחק בן מאיר. גי' ע"כ.
כל שישנו. מעשה בטרויו"ש באשה אחת שעשתה ציצית אחת ופסל [ר"ת] הציצית, והא דהביא ראיה מאשת חבר היתה קושרת לו תפלין [ע"ז ל"ט ע"א] לאו דוקא קשירה אלא הדיקה. וכן מפרש ר"י מפרי"ש משעת הנחה ועד שעת קשירה [מנחות ל"ה ע"ב ושם בתוד"ה משעת] דהיינו הידוק ולא נאסר לאשה אלא תיקון גמור. ולא ידענא מנליה וכי משום דממעטינן מתפלין למעוטינהו מכל המצות. ועוד אם תמעטינהו מכתיבה תמעטינהו מעשייה. אלא ודאי מותרת. ומעשים בכל יום שהנשים מטילין ציצית בטלית וגם רבינו שמחה התיר וכן עמא דבר. תוספות שנץ.
[תוד"ה מעלין וכו'] אתפילין וכו'. וי"מ דמלתא באפי נפשיה היא, כלומר הכותב תפלין לא (ישתנה) [יעלה] יותר מטרפעיק ע"כ.
<h2>דף מו.</h2>
רב יוסף בר מניומי אר"נ וכו' משום שם רע אני מוציאך. נראה לרבינו יצחק אע"ג דאמר לקמן אלו הייתי יודע וכו'. נמצא הגט בטל. לאו בטל ממש אלא לעז בעלמא, הואיל ולא אמר בהדיא אם השם רע והנדר אמת יהא גט ואם יהו בדאין לא יהא גט, אם כן היכי מצי לבטל הגט הא לא התנה בהדיא שמשום שם רע מוציאה. ואין לומר דגילוי דעתו שבשביל כך גירשה הוי כמו שהתנה בפירוש כמו זבין ולא איצטריכו זוזי [כתובות צ"ז ע"א], דאם כן הא דאמרינן דבעינן תנאי בפי' לא נצטרך אלא גילוי דעת בעלמא. וא"ת הואיל ואינו אלא לעז בעלמא [לא מצי לקלקל לה] הא בעינן תנאי כפול לרבי מאיר. איכא למימר היכא דהתנה, הואיל ובשאר תנאי נמי היה תנאי מצי לקלקל לה ויוציא לעז, אבל אם אמר בענין אחר אפילו בתנאי לא היה מועיל לא מצי לקלקל לה ולא מצי להוציא לעז. ותדע מדאמרינן יפה שתיקותך מדיבורך, אי הוה תנאי גמור אפילו היא שתקה אנן היכי שתקינן. אלא ודאי דלא חיישינן אלא לעז בעלמא. וא"ת הואיל וגילוי דעת אינו כלום אם כן למה מועיל גילוי דעת בההיא דזבין ולא אצטריכו זוזי. איכא למימר דהתם ידעין בודאי דלא הוה מזבין אלא אדעתא למזבן תורי, וכיון דלא הוו ליה זוזי הדר זביני. ועוד מלתא דלא שכיחא היא לזבוני ארעתא למזבן תורי. כדאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"א] ההוא דהוה בשבבותיה דקיימא לן וכו' ולא אמ' מידי וכו', משום דלא הוי מלתא דשכיחא. אבל הכא אע"ג דאמר לה משום שם רע אני מוציאך, לא הוי ממש כולי האי גילוי דעת גמור. תוספות שנץ.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וכו'. פירש ר"י דהני תרי לישני אליבא דת"ק מכל מקום טעמא משום קילקולא. ולהכי פריך במאי קמיפלגי, הואיל ותרוייהו סבירא להו דטעמא משום קילקולא, ומוקי לה באדם רוצה וכו'. ודוקא בצריך חקירת חכם יכול לקלקל ולומר אילו הייתי יודע וכו' באם צריך יכול לקלקל אליבא דרבי מאיר. ורבי אלעזר סבר איפכא דאדרבה באין חקירת חכם יכול לקלקל, דלאו כולי עלמא דינא גמירי. תוספות שנץ.
[בתוס' הרא"ש ד"ה מ"ט דרב יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל וכו', תימה היכי דייק מהכא דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דילמא הא דלא התירו נדרם, משום דכיון שנדרו להם לא יכלו להתיר אלא בפניהם ומדעתם כדאמרינן [נדרים ס"ה ע"א] במדין נדרת במדין לך והתר נדרך וכו'], בגיליון תירץ דלא דוקא בפניו אלא צריך להודיע. עיין לעיל בתוספות דף ל"ה [ע"ב].
משום קדוש השם, נראה לר"י דרבי יהודה נמי אית ליה קידוש השם, אלא מיתורא דקרא דקאמר כי נשבעו להם נשיאי העדה יליף לה, דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה. ומהאי טעמא לא הרגו רחב ומשפחתה כשנשבעו להן מרגלי יהושע. תוספות שנץ.
ר"נ אמר שלשה. נ"ב גי', נראה לר"י דהכי יליף, הואיל ואשכח רבים דהתם שלשה דה"ה הכא שלשה. אע"ג דהתם משום דכתיב מעיקרא ימים. מיהו תימה לר"י דהאי רבים בנדר שהודר ברבים משמע שלשה. ורבים דגבי על דעת רבים משמע שנים, כדאמרינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ט ע"א]. ויש לתרץ לא נקט רבים אלא משום לשון המשנה. תוספות שנץ.
<h2>דף מו:</h2>
אמר שמואל איפוך, פירוש בתרייתא כדמסיק. וא"ת ואיפוך קמייתא. וי"ל משום דבקמייתא אשמעינן ר"י תרי מילי, דלא חיישינן לקילקולא, ואין הפרה לנדר שהודר ברבים (כל כך) [הלכך] ניחא לאפוכי בתרייתא. תוספות הרא"ש. ובתוספות שנץ תירצו דאם כן היה צריך להפוך המשנה והברייתא דלעיל אמר ר"מ מפני מה אמרו וכו'.
<h2>דף מז.</h2>
לוקח ומביא וכו'. ואע"פ שגדלו ברשות הגוי והשתא מוכיח שפיר דיש קנין, דאי אין קנין מדאורייתא צריך להביא. תוספות הרא"ש. ותוספות שנץ כתבו ולפירוש רבינו תם ורבינו חננאל הכי פירושה, מפני תיקון העולם, משום דסבר יש קנין פקע ליה הקרקע מקדושתה כיון שבא קרקע ביד הגוי אם לא יחזור לו קדושתייהו כבימי עזרא ותיקו (חדו) [הדר] לקדושתייהו ומחוייב בביכורים מפני תיקון העולם. דאם לא כן לא הדר.
יש קנין לגוי בא"י, וא"ת נקיש נמי קרקע לעבד, מה גוי אינו יכול ליקח עבד אלא למעשה ידיו, כדדרשינן מהם תקחו עבד ואמה וכו' כך אינו יכול ליקח קרקע אלא (לפדיון) [לפירות], אבל לענין שיהיה שלו (שרי') מנלן. וי"ל דגמרא גמירי לה ואתא (דוד) [רבה] ואסמכיה אקרא.
שנאמר השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם. בדבר שיש בו קדושת שמים, כגון לענין מעשר, אין בו קנין לגוי. בדבר שאין בו קדושת שמים, כגון חפירות בורות שיחין ומערות, יש לו קנין. תוספות שנץ. אע"ג דאתם קרויין אדם ולא אומות העולם קרויין אדם, וי"ל דנהי דאדם לא מיקרי, בני אדם מיקרי.
אבל אין קנין לחפור בורות שיחין ומערות. נ"ב גי', שאם בא לדון בדיני ישראל (אין) המוכר יכול לעכב.
מר סבר דגנך ולא דגן גוי. נראה לר"י דאי לאו דגנך הוה אמינא [כי לי הארץ] לי קדושת הארץ והוה אמינא דאין קנין כרבה. הילכך אתיא דגנך לאשמועינן דיש קנין, ולי הארץ דאין קנין לחפור בורות שיחין ומערות, והארץ נתן לבני אדם, דוקא לישראל [שהם] קרויין אדם ואין או"ה קרויין אדם. ולרבה, אי לאו [כי] לי הארץ, הוה דריש דגנך כרבי אלעזר. הילכך אתיא כי לי הארץ, ע"כ אית לן למדרש דיגונך ולא דיגון גוי. תוספות שנץ.
והלקט והשכחה והפיאה של גוי, אינם חייבים במעשר אם הפקיר, כן גריס ר"י ורש"י משום רבו רבי יעקב בן יקר משום רבו רבינו גרשום מאור הגולה. ומה שכתוב בספרים חייבין במעשר אלא אם כן הפקיר, היא היא. תוספות שנץ.
<h2>דף נו.</h2>
שדא ביה מומא בניב שפתים. פירוש בלשון. ואמרי לה בדוקין שבעין, הכי איתא בספרים ישנים ומחקוהו מן הספר ול"ג ליה, משום דאי אפשר למיהוי האי מומא אלא בידי שמים. דאדם היכי יעשה דוק בעין. ולהכי לא גרסינן ליה "ואמרי ליה בדוקין שבעין". ורבינו תם מקיים הגירסא ואומר דודאי איהו לא עבדיה, אלא כשבא לירושלים והביא לשם אותו עגל שנתן לו הקיסר שהיה תם, הלך אצל העדר והניח זה, ולקח עגל אחר שהיה לו דוק בעין בידי שמים. ולישנא דאמר שדא ביה מומא לא תיקשי לכך, כיון דעל ידי פשיעותא נעשה הדבר שהוא החליפו נראה כאילו עשה בידים. תוספות כתב יד.
ואמרי לה בדוקין שבעין. וספר אחר בחרוץ שבעין. ומפרש בגמרא בפרק אלו מומין [בכורות ל"ח ע"ב] מאי הריס אמר רב פפא תורא ברא דעייניה. ופירש הערוך שורה שחוץ מן העין שמכסה את העין. וזהו בת עין. גיליון עד כאן.
שדריה עלווייהו לאספסיינוס קיסר. פירוש על שם סופו קרא לו "קיסר". תוספות כתב יד.
חיורתא איכא. פירש הערוך קמח עב פסולת של (פרו) סולת. ולי נראה שהוא הקמח הלבן שהוא דוקק בערבי. שהסמידא הוא ירוק. מצאתי.
אבא סקרא ריש בריוני בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי שלח לגביה וכו'. הקשה ריב"א במסכת סוכה פרק הישן [כ"ח ע"א] ובבבא בתרא פרק יש נוחלין [קל"ד ע"א] פירש תלמידי הילל הזקן קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי וכו'. מהא (גמרינן) [דאמרינן] בספרי [דברים ל"ד ז'] שלשה פרנסים היו להן לישראל, משה והילל וריב"ז. וכל אחד ואחד היה חי ק"ך שנה, וכל אחד ואחד לא פירנס כי אם ארבעים שנה. משה חיה ק"ך שנה, ארבעים שנה היה במצרים, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה (עמד) [לימד] ופירנס את ישראל במדבר. וכן הילל בן ארבעים שנה כשיצא מבבל, ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד ופירנס את ישראל. וכן רבן יוחנן בן זכאי ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד ופירנס את ישראל. ואמרינן במסכת שבת בפרק קמא [ט"ו ע"א] הילל ושמעון וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה. ואמרינן [סוכה שם] פ' תלמידים היו לו להילל הזקן קטן שבכולם ריב"ז. אם כן ארבעים שנה שעסק בפרקמטיא לא למד. ואם כן היכי מצי למיהוי שלמד בפני הבית ארבעים שנה ולאחר החורבן חיה ארבעים שנה. מצאתי. וצ"ע במסכת ברכות בתוס'. ולי נראה דקשה טפי מהא דאמרינן בסנהדרין [מ"א ע"א] מעשה שבדק (רבן יוחנן) בן זכאי בעוקצי תאנים, ומסיק התם דלאו היינו רבן יוחנן בן זכאי, דהוא לא לימד בזמן שהיתה סנהדרין על מכונה. וצריך עיון בזה. יצחק בן מאיר. תוספות כתב יד.
אמר להו יאמרו רבן דקרו וכו' אמר ליה שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מחייבית וכו'. כפל לו שלום, כראוי למלך, כדאמרינן בשלהי פרקין [ס"ב ע"א] תוספות כתב יד.
פתחו ליה בבא. ונ"ב גי' ויהביניה בחד בית עולם. הכי איתא עולם.0...
<h2>דף נו:</h2>
תוד"ה אי לאו דמלכא את וכו' והוה כפנא, ס"א ונתחזק עליהם הרעב. כאילו נמסרה ס"א נכבשה. ובתוספות ריב"ם כתוב וזה לשונם: דאי לאו מלך את, לא מימסרא ירושלים בידך. אע"ג דנמסרה ביד טיטוס דלא היה מלך, כדאמרינן שדריה לטיטוס. נראה לרבינו תם הואיל ולאנשים חשובים מסורה כבר, הרי זה כאילו נמסרה ביד האויב. אי נמי כיון דבנו של המלך אספסיינוס הוה, כדמשמע ביוסיפון, נראה כאילו נמסרה ביד אספסינוס. ועוד דשלוחו הוה. יצחק בן מאיר.
מצאתי בתוספות כ"י. ברש"י ד"ה מיא דסיפוקא, סובין גסין וכו'. ונ"ב, והערוך פירש מי סיפוקא פסולת הסולת והוא פת קיבר ע"כ.
ד"ה במוחו וכו' כדפ' בפ"ק דעירובין ע"כ. ונ"ב גי', ובתוספות אחרים הקשה היכי יכול לחיות שבע שנים, כיון דניקב הקרום של מוח, דהא טרפה אינה חיה כי אם י"ב חדש. ורבינו תם היה מחלק ואמר דטרפות של אדם לא כטרפות דבהמה, אע"ג דבהמה אינה חיה [אדם חי].
רש"י ד"ה (בעלת בעידנא) בנגידא אוב. ובערוך פירש בכישוף, וכ"פ רש"י ז"ל בפרק השואל [שבת] דף (ע"ח) [קנ"ב] ע"ב. ע"כ גיליון.
<h2>דף סב.</h2>
רב חסדא מקדים ויהיב להו שלמא רב כהנא אמר ליה שלמא למר. [וי"ס דגרסי] שלמה למר שלמה למר, לא שהיה כופלו אלא היה נותן שלום לכל אחד ואחד. גליון.
<h2>דף סד:</h2>
מניח את החבית. נ"ב גי', פירוש מגביה החבית ומניחו לשם בני מבוי. ריב"ם.
אלא לאו דלא אתיא שתי שערות וכו'. נ"ב גי', וסתם קטנה דלא אתיא שתי שערות כקטן שנוטל חפץ ומחזירו לאחר שעה דמי, וקתני דזוכה לאחרים. ריב"א. גי' ע"כ.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רבא שלש מדות וכו' למכור בנכסי אביו. נ"ב גי', פירש רשב"ם לאו דוקא נכסי אביו אלא ה"ה נכסיו. גי' ע"כ.
<h2>דף ע:</h2>
שמא הרוח בלבלתו. נ"ב גי', וכי אמרינן מעידין עליו שמת בשחטיה אבראי ופירכס. דאי לאו הכי אמאי מעידין עליו שמת. [אבל תימה] היאך אדם יהרג לעולם דהא הרוח בלבל אותו, וא"ת בביתא דשישא, אם כן היאך יגלה בשוגג דהא גבי יער איכא רוח מצויה. ועוד דאמרינן [ב"מ ק"ז ע"ב] הכל מתים ברוח. וי"ל כיון דאצרכוה אומד כשאדם מכה את חבירו אם ימות אם לא, כיון דאמדוהו שהוא קרוב למיתה לא חיישינן שמא הרוח בלבלתו. דהכי אמרינן באלו הנשרפין [סנהדרין ע"ח ע"ב] ורבנן תרי אומדני למה לי חד אמדוהו למיתה ולא מת מיד והמתין יום או יומיים דפטור. וחד אמדוהו לחיים ומת מיד דפטור דשמא הרוח בלבלתו. מדקאמר הכי, ולא אמר חד לחייב גלות היכא דאמדוהו למיתה והיקל ואחר כך הכביד ומת, וחד לחייב מיתה מכלל דלרבנן אם הכהו הכאה שימות, בשוגג שחייב גלות, ואם שהה יום או יומיים [אין] חוששין שמא הרוח בלבלתו, דהתורה מעידה דההורג את רעהו ביער אע"ג דשכיח ביה רוח חייב ואין חוששין שמא הרוח בלבלתו. ולפירכוס נמי לא חיישינן, דהכא מיירי בששהה. ולענין מזיק.0...
